Bava Batra 26b – בבא בתרא כו:‏ – Shas HaMeforash

(1)

עַד דַּאֲמַרִי לֵיהּ הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה מֶצֶר שֶׁהֶחֱזִיקוּ בּוֹ רַבִּים אָסוּר לְקַלְקְלוֹ לְבָתַר דִּנְפַק אֲמַר אַמַּאי לָא אֲמַרִי לֵיהּ כָּאן בְּתוֹךְ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה כָּאן חוּץ לְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה.:

until I told him that which Rav Yehuda says: With regard to a strip of land over which the public has an acquired privilege of use, one may not destroy it. Here too, since I have an acquired privilege of use of this land, you are not permitted to destroy that which I possess. After Rav Pappa left, Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: Why did I not say to him that there, an acquired privilege of use is effective when it is within sixteen cubits, as within that area the roots are considered part of the tree, whereas here I cut the roots of the palm trees beyond sixteen cubits.

ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותראב״דרמ״הרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל

[רשב״א] ולא יכילנא ליה עד וכו׳ אסור לקלקלו. פרש״י ז״ל וכו׳ ואינו מחוור דרב יהודה ברבים דוקא קאמר ולא ביחיד, ועוד קשיא לי דאם איתא היה חופר בורות שיחין ומערות קוצץ ויורד והעצים שלו היכי משכחת לה, והא אחזיק. אלא נראין דברי ר״ח והראב״ד ז״ל שפירשו, שדרך הרבים היתה עוברת בין מצר רב פפא למצר רב הונא ומשל רב הונא בריה דר׳ יהושע היה, אלא שהחזיקו בו רבים מדעת רב הונא, ולשם היה חופר הוא עכשו, ולפיכך אמר ליה ותיפוק לי מיהא דכבר החזיקו בו רבים ואתה מקלקלו, וכ״ש שאתה עושה שתים מקלקל מצר הרבים ומפסיד שלי^א.

[תוס׳] עד דאמרי ליה הא דאמר רב יהודה מיצר שהחזיקו בו רבים וכו׳. תימה מאי מייתי מרב יהודה, דרבים שאני, דאל״ה קשיא מתני׳ דקתני קוצץ ויורד, ופירש ר״ח וריב״ם דרבים החזיקו במצריה דרב הונא וברשותו, דאל״ה אין חזקתו מועלת כדמשמע בהמניח (ב״ק כח. ושם) ואתא רב הונא וקא חפר ברשות הרבים וקצץ שרשים דרב פפא, ומש״ה פריך מדרב יהודה דכיון שהחזיקו בו רבים אינו רשאי לחפור. והא דקאמר אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה אמה וכו׳, ה״פ כלומר כי קאמר רב יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ה״מ תוך ט״ז אמה אבל חוץ לט״ז אמה מותר לקלקלו כיון שמניח ט״ז אמה כדין רשות הרבים, ובסוף חזקת הבתים (ס:) דאסר רבי יוחנן לאדם שכנס בתוך שלו להחזיר כתלים במקומן ובכו׳, ליכא רווחא ט״ז אמה, אבל אי איכא רווחא ט״ז אמה מודה רבי יוחנן דמותר לקלקלו ומחזיר כתלים למקומן כדאמר הכא.

[רמב״ן] מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. פרש״י ז״ל ואנא נמי אחזיקי לי. ואין זה נכון וכו׳ לפיכך נראה כמו שפר״ח ז״ל שזה המצר שהיה חופר שם בורו – הרבים החזיקו בו לעשות להם דרך, ואפילו לחפור אין לו כל שכן לקוץ שרשין.

[רמב״ן] לבתר דנפק אמר אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך ט״ז אמה כאן לחוץ ט״ז אמה. שתי לשונות נאמרו כאן, יש שאמרו דבתר דנפק רב פפא ״אמר רב הונא״, אמאי לא אמרו ליה כשאמר אמר רב יהודה אסור לקלקלו – ה״מ בתוך ט״ז אמה אבל חוצה להן מותר לקלקלו, שהרי יש להן דרך, שדרך הרבים ט״ז אמה. [שם: והשיבו על זה הפירוש וכו׳ ואינה תשובה וכו׳] ולשון אחר פירשו בה, ״דרב פפא אמר״ בתר דנפק – אמאי לא אמרי ליה [כאן] בתוך ט״ז כאן חוץ לט״ז אמה, כלומר כשאמרו קוצץ ויורד לא אמרו אלא לט״ז אמה אבל תוך ט״ז אמה אין לו לקוץ. ושתי לשונות הללו כתב ר״ח ז״ל. וזה אינו מחוור לי וכו׳ ונראה שלפיכך לא סמכו בהלכות (הרי״ף) על פי׳ זה וכו׳.⁠^ב

א. והובאו הדברים עוד בחידושי הר״ן. ועי׳ תשב״ץ ח״ד סי׳ נז. מהר״ם מרוטנברג סי׳ קו. מהרש״ם ח״א סי׳ ה ד״ה והנה. דברי חיים ח״ב חו״מ סי׳ יג. חוט המשולש ח״ג סי׳ נה.

ב. וכ״כ בדבריו במלחמת ה׳: ששתי לשונות אלו הגאונים ז״ל כתבום וכן ר״ח ז״ל כתב שיש מי שפירש דבתר דנפק אמר רב פפא אמאי לא אמרינן ליה כשאמרו קוצץ ויורד לא אמרו אלא חוץ לשש עשרה אמה אבל תוך שש עשרה אמה אין לו לקוץ כמו שכתב בעל המאור, ורבינו הגדול – הרי״ף ז״ל לא סמך על זה הפירוש, דלמה לא יקוץ מכיון שהוא מזיקו וכו׳, וסמוך על הלשון האחר שכתב רב חננאל ז״ל דרב הונא אמר אמאי לא אמרינן ליה כשאמר רב הונא אסור לקלקלו, הני מילי בתוך שש עשרה אמה אבל חוצה להם מותר לקלקלו שהרי יש להם דרך הצריכה להם, שדרך הרבים שש עשרה אמה. ועי׳ ר״י מיגש כאן. ובכת״י אוקספורד בודלי מספר אלפיים שש מאות ששים ושבע נמצא כנראה קטע הר״ח לענין זה, אלא שחסר בדבריו מאוד, ומ״מ יש לציין שגירסתו בכ״י בסוף עמוד א בש״ס אמרי ליה טובא, ועי׳ הגהת הב״ח ג שם.

{רי״ף בבא בתרא י״ד.}

{בבלי בבא בתרא כו ע״ב} קוצץ ויורד והעצים שלו: ודוקא¹ חוץ לשש עשרה אמה אבל בתוך² שש עשרה אמה לבעל האילן:

1. ודוקא: וכן ג^יז, כ״י נ, דפוסים. כ״י הספרייה הבריטית, ג^טז: ״והני מילי״.

2. בתוך: ג^טז: ״לתוך״.

מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו – ואבותי ואבות אבותי החזיקו בו מכמה שנים:

לבתר דנפק רב פפא אמר רב הונא אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה. סמוך למיצר אם נטוע ויוצאין שרשין מתחת ונכנסין לשדה חבירו קוצץ ויורד וכאן חוץ לט״ז אמה שהרחיקו כדין ושוב נכנסין שרשיו מתחת לשדה חבירו אמר רב יהודה דאסור לקלקלו: פיסקא הבאין בשל הקדש בשדה הקדש לא נהנין מהן מן השרשין לכתחלה ¹ אבל הנהנה מהן כדין הקדש היינו דלא מועלין דבתר אילן אזלי דשל הדיוט הוא מש״ה מה שקוצצי מן השרשים יתן לבעל האילן:

1. [צ״ל לכתחילה כדין הקדש אבל הנהנה מהן לא מועלין דבתר אילן אזלי]:

שהחזיקו בו רבים – לעשותו להן דרך אסור לקלקלו אע״פ שהוא של יחיד ואנא נמי הא אחזיקי ליה.

לבתר דנפק – רב פפא.

אמר – רב הונא אמאי לא אמרי ליה.

בתוך שש עשרה אמה – לאילן הויא חזקה דאילן אבל חוץ לשש עשרה אמה אין חזקתו חזקה שאע״פ ששרשיו מתפשטין כ״ה אמה אינן יונקין אלא בתוך ט״ז אמה סמוך לאילן וכדאמרינן לקמן ואנא הוא חוץ לט״ז אמה קייצנא.

עד דאמרי ליה הא דאמר רב יהודה מיצר שהחזיקו כו׳ – תימה מאי מייתי מרב יהודה דרבים שאני דאי לאו הכי קשיא מתני׳ דקתני קוצץ ויורד ופירש ר״ח וריב״ם דרבים החזיקו במצריה דרב הונא וברשותו דאי לאו הכי אין חזקתו מועלת כדמשמע בהמניח (ב״ק דף כח. ושם) ואתא רב הונא וקא חפר ברשות הרבים וקצץ שרשים דרב פפא ומשום הכי פריך מדרב יהודה דכיון שהחזיקו בו רבים אינו רשאי לחפור והא דקאמר אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה אמה וכו׳ ה״פ כלומר כי קאמר רב יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ה״מ תוך ט״ז אמה אבל חוץ לט״ז אמה מותר לקלקלו כיון שמניח ט״ז אמה כדין רשות הרבים ובסוף חזקת הבתים (לקמן דף ס:) דאסר רבי יוחנן לאדם שכנס תוך שלו להחזיר כתלים במקומן אע״ג דאיכא רווחא כדמשמע התם אליבא דר״ל הכא איכא רווחא רווחא דקאמר התם שאינו סותם כל רשות הרבים אבל ליכא רווחא ט״ז אמה אבל אי איכא רווחא ט״ז אמה מודה רבי יוחנן דמותר לקלקלו ומחזיר כתלים למקומן כדאמר הכא ומיהו קשה מאי קאמר רב פפא אמרי ליה מכולהי מאי כולהי ומפרש ה״ר מנחם דמכולהי היינו מכל הני דתנן אם האילן קדם לא יקוץ ספק כו׳ ולא יכלי ליה שהיה דוחה אותו דמיירי באילן עצמו אבל השרשים יקוץ ור״ת מפרש דרב הונא היה קוצץ ולוקח השרשים לעצמו וא״ל רב פפא מאי האי כלומר למה אתה לוקח השרשים לעצמך א״ל דתנן קוצץ ויורד וכיון שבדין אני קוצץ כמו כן יהו העצים שלי ואמרי ליה מכולהי היינו הנהו דמייתי הכא וההיא דמייתי לקמן שרשי אילן הדיוט הבאים כו׳ דמינה מוכח לקמן דהעצים שלו דקתני במתני׳ היינו של בעל האילן ולא יכלי ליה שדחה לו כדדחי ליה לקמן עד דא״ל מרב יהודה כו׳ דנהי שלא תועיל חזקתי כחזקת רבים לענין שלא תהא רשאי לקוצצו לענין זה מיהא תועיל שיהו העצים שלי ומסיק אמאי לא אמרי ליה חוץ לשש עשרה יש להיות העצים שלי כדאמר רבינא לקמן כאן תוך שש עשרה כו׳.

¹אמרי ליה טובא ולא יכילי ליה עד דאמרי ליה מצר שהחזיקו בו רבים כו׳. פירוש הוא היה חופר בצד המצר והמצר היה שביל של כרמים ומפני החפירה היה השביל מתקלקל כי עפר המצר היה נותן לתוך חפירה והמצר הולך וקצר.

²בתר דנפיק רב פפא אמר רב פפא גופיה כשאמר לי אנא בורות שיחין ומערות כו׳ ולמה לא אמרתי לו שלא אמרה המשנה אלא חוץ שש עשרה אמה לאילן כו׳. ועל זה הדרך מתפרשים כל שש עשרה אמה הנזכר בשמועה זו עד תירוצו של רבינא בענין שרשי אילן של הדיוט הבאים בשל הקדש דתריץ רישא בתוך שש עשרה אמה שהם של בעל האילן על כן לא מועלין וסיפא חוץ לשש עשרה אמה והם לבעל הקרקע שהוא הדיוט על כן לא מועלים ותנא בעי למתני לא נהנין ולא מועלים ולהכי תנא רישא בתוך שש עשרה אמה וסיפא חוץ לשש עשרה אמה.

³אילן דעולא נותנין לו שלשים ושתים אמה בין שני הצדדים שש עשרה אמה לכל צד ומקום האילן אמה הרי שלשים ושלש וכן בארבע צדדיו הרי שלשים ושלש על שלשים ושלש והם אלף שמונים ותשע. ולענין המשנה שלשה אילנות של שלשה בני אדם בשדה אחת מצטרפין וחורשים כל בית סאה בשבילן עד העצרת ואית דגרסי עד ראש השנה ואתיא כמשנה אחרונה שהתירו כל אותם פרקים. בית סאה מרובע חמשים על חמשים אמה והם אלפים וחמש מאות בתשברתא כמה מטי לכל חד וחד תמני מאה ותלתין ותלתא ותילתא האי לא הוי כדעולא. אלא האי דעולא לאו במרובע אלא בעגול וכי מפקת מאלף שמונים ותשע ריבעא פשו להו שמונה מאות ושבע עשרה פחות רביע אמה. ואכתי לא הוי כדעולא דשיעורא דמתניתין עדיף מדעולא לכל חד וחד משלשה אילנות שש עשרה אמה ושליש אמה ורובע אמה כמה דיש משמונה מאות ושבע עשרה פחות רביע אמה עד תמני מאה תלתין ותלתא ותילתא עתה תצרף זה היתרון לשלשה אילנות יעלו חמשים אמה פחות רביע כי שלש פעמים שש עשרה הרי ארבעים ושמונה ושלש פעמים שליש אמה הרי אמה הרי ארבעים ותשע ושלש פעמים רביע אמה הם אמה פחות רביע נמצא היתרון השנוי במשנה על של עולא הוא חמשים אמה פחות רביע והיינו פלגא דאמתא כמין גמ״א לבית סאה מרובע כי כשתטול משם רצועה של חצי אמה ברוחב על פני כל המזרח ועל פני כל הדרום מבית סאה מרובע שהוא חמשים על חמשים יעלה חמשים על חמשים אמה פחות רביע אמה ואותו רביע אמה החסר הוא מקרן מזרחית דרומית כי אותו הקרן אם תחשוב אותו למזרח לא תחשוב אותו לדרום והיינו דאקשי ליה אכתי פש לה פלגא דאמתא שהמשנה מוספת ביניקת האילנות פלגא דאמתא לתלתא אילנות ואמר ליה היינו דעולא לא דק ולמימרא לא דק מפני שהוא מחליב אותו בהבאת ביכורים יותר מן המשנה. צורת בית סאה מרובע כשתטול ממנו רצועה כמין גמ״א ברוחב חצי אמה ותעלה חמשים פחות רביע מפני הקרן כאשר כתבתי זהו צורתו למען תלמד.

1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.

2. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.

3. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.

קיא. רב פפא הוו ליה הנהו דיקלי אמצרא דרב הונא בריה דרב יהושע אזל אשכחיה דהוה קא חפר וקא קייץ שרשין אמר ליה מאי האי א״ל דתנן היו שרשין יוצאין לתוך של חבירו מעמיק שלשה טפחים כדי שלא יעכב את המחרישה אמר ליה הני מילי שלשה טפחים מר קא חפר טובא א״ל אנא בורות שיחין ומערות קא חפרנא דתנן היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו אמר רב פפא אמרי ליה טובא ולא יכלי ליה עד דאמרי ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. והאי מצרא דהוה חפר ביה רב הונא נמי מצר שהחזיקו בו רבים הוה. לבתר דנפק אמר אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה אמה כאן חוץ לשש עשרה אמה. כלומר לבתר דנפק רב פפא אמר רב הונא בריה דרב יהושע אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה אמה כאן חוץ לשש עשרה אמה, דכי אמרינן מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו בתוך שש עשרה אמה מאידך גיסא דרשות הרבים, דדרך רשות הרבים שש עשרה אמה, אבל חוץ לשש עשרה אמה מותר לקלקלו דלא קנו ליה רבים. והכי נמי מסתברא דרב הונא בריה דרבי יהושע הוא דאמר הכי, דאי ס״ד רב פפא הוא דאמר הכי ואמתני׳ קאי דקתני קוצץ ויורד, אטו משום דקאי בתוך שש עשרה ויניק לה לארעיה קני לה לארעיה לעכובי עילויה דלא ליעביד בורות שיחין ומערות בארעיה, עד כאן לא אתני יהושע אלא דלא ניעכיב מארי ארעא אמארי אילן אבל לאקנויי ליה לבעל האילן זכותא בשדה לעכובי אבעל השדה לא אתני. ועוד במאי אוקימתא למתני׳ חוץ לשש עשרה אמה דלית ליה פסידא לבעל האילן, אי הכי רישא אמאי מעמיק שלשה טפחים. ותו לא כל הכי לעמיק וליזיל. ועוד מדאמרינן לבתר דנפק אמר אמאי לא אמרי ליה כו׳, ש״מ דרב הונא בריה דרב יהושע הוא דאמר הכי, דאי ס״ד רב פפא אמרה, מכדי הא אשמעינן גמרא לכולהו מילי דאמר רב פפא לבתר דנפק מקמיה דרב הונא דקאמר אמרי ליה טובא ולא יכילי ליה על כרחיך לבתר דנפק אמרה, (לימא) [למה] ליה למהדר ולמימר לבתר דנפיק אמאי לא אמרי ליה, אדרבא (כי) הוה ליה למימר הדר אמר אמאי לא אמרי ליה, אלא להכי איצטריך למימר לבתר דנפק לאשמועינן מאי דאמר רב הונא בריה דרב יהושע לבתר דנפק רב פפא.

ושמעי׳ מיהא דהא דקיימא לן מצר שהחזיקו אסור לקלקלו דדוקא בתוך שש עשרה אמה מאידך גיסא דרשות הרבים, אבל חוץ לשש עשרה אמה מותר לקלקלו. ודוקא מצר של יחיד שהיה חוץ לשש עשרה אמה והחזיקו בו רבים, דכיון דחוץ לשש עשרה אמה הוא לא צריכי ליה בני רשות הרבים ולא דרסי ליה אלא עראי בעלמא, דהא אית להו רוחא מאידך גיסא שש עשרה אמה ואמטול הכי לא קנו ליה ואי בעי מריה לקלקוליה הדין עמו. אבל דרך הרבים שהיתה מתחלתה יתר משש עשרה אמה לית ליה רשותא לאיניש לקלקולה, דכי היכי דזכו בה רבים מהאי גיסא (הם) הכי [נמי] זאכו בה מאידך גיסא. ועוד מאי חזית דחשבת ליה לאידך גיסא רשות הרבים ולמחשביה להאי גיסא דבעית לקלקוליה חוץ לשש עשרה, דילמא האי גיסא הוא דהוי רה״ר גמורה ואידך גיסא הוא דהוי חוץ לשש עשרה אמה הלכך לא מצי לקלקוליה:

קיב. הרי אמרו היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו בעא מיניה יעקב הדייאבה מרב חסדא עצים של מי א״ל תניתוה שרשי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש לא נהנין ולא מועלין בהן אי אמרת בשלמא בתר אילן אזלינן משום הכי לא מועלין אלא אי אמרת בתר קרקע אזלינן אמאי לא מועלין קרקע של הקדש הוא, אלא מאי בתר אילן אזלינן אימא סיפא ושל הקדש הבאין בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין ואי בתראילן אזלינן אמאי לא מועלין אלא הכא בגדולין הבאין לאחר מיכן עסקינן וקסבר אין מעילה בגדולין. כלומר אלא לא תשמע מהכא לא אזלינן בתר אילן ולא בתר קרקע. וכי תימא מכל מקום קשיא רישא אסיפא, רישא וסיפא בשרשין שגדלו לאחר שהוקדש האילן של הקדש או הקרקע של הקדש עסקינן, הילכך אפילו תימא בתר אילן אזלינן סיפא היינו טעמא דלא מועלין משום דאין מעילה בגדולין, אי נמי אפילו תימא בתר קרקע אזלינן ורישא היינו טעמא דלא מועלין משום דאין מעילה בגדולין.

רבינא אמר לא קשיא כאן בתוך שש עשרה אמה לאילן, אזלינן בתר אילן דמעיקר אילן קא יניק ומגופו של אילן חשבינן ליה, וכאן חוץ לשש עשרה אמה לאילן דלא קא ינקי מגופו של אילן, אזלינן בתר קרקע. הילכך רישא דמשמע דאזלינן בתר אילן בדקיימי בתוך שש עשרה אמה לאילן, סיפא דקתני דאזלינן בתר קרקע חוץ לשש עשרה אמה. וקיימא לן כרבינא דבתרא הוא. הילכך מתני׳ דקתני קוצץ ויורד והעצים שלו חוץ לשש עשרה אמה לאילן קאי, ומאי שלו של בעל השדה. אבל בתוך שש עשרה לאילן של בעל האילן נינהו, מיהו לענין מיקץ אית ליה רשותא למיקץ, דמאן אקני ליה לבעל האילן האי זכותא בשדה חבירו לעכובי עליה:

קיג. ושמעינן מינה דשרשי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש, בתוך שש עשרה אמה לאילן אע״ג שהיו מצויין בשעת הקדישה של שדה לא נהנין ולא מועלין, אבל חוץ לשש עשרה לאילן אם היו מצויין בשעת הקדשה של שדה מועלין בהן. ושרשי אילן של הקדש הבאין בשל הדיוט, בתוך שש עשרה אמה לאילן אם היו מצויין עד שלא הוקדש האילן מועלין בהן, חוץ לשש עשרה אמה לא נהנין ולא מועלין:

קיד. והא דאמר עולא אילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים ליתא, דהא אסיקנא לקמן (כז,ב) כי אתא רבין א״ר יוחנן אחד אילן הסמוך ואחד אילן הנוטה מביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. ואפילו הכי צריכנן לפרושה לשמעתא משום דקשה היא ועמוקה, ועוד דאיכא למידק מינה מילתא אחריתי לענין שביעית. אמר עולא אילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה למצר גזלן הוא. דמארעא דבעל המצר קא יניק. ואין מביאין ממנו ביכורים. דאמר קרא (דברים כו,ב) אשר תביא מארצך פרט לגזלן, ועוד דמצוה הבאה בעבירה היא. ושמעינן מיהא דעולא דאילן יניק שש עשרה אמה לכל רוח, דהוו להו תלתין ותרתין אמין על תלתין ותרתי, דהוו להו בתבריתא אלפא ועשרין וארבע אמין ברוחב חדא אמה. ולהדין חושבנא לא הוי גזלן אליבא דעולא עד דקאי פלגא דעיקריה בתוך שש עשרה אמה דאשתכח דיניק שש עשרה אמה לכאן ושש עשרה אמה לכאן, דאי בציר מפלגיה לא מטא יניקתו לשדה חבירו. וכי תימא ואמאי, דילמא האי שיעורא חוץ ממקום האילן עצמו הוא, לא ס״ד, חדא דעולא אילן הסמוך בתוך שש עשרה אמה קאמר, דמשמע דאילן גופיה בכלל שש עשרה אמה דמהאי גיסא ובכלל שש עשרה אמה דמהאי גיסא קאי, ועוד דהא דומיא דעשר נטיעות ודומיא דשלשה אילנות דקא מיירי דקיימי כולהו בתוך בית סאה, והוא הדין לעולא כי יהיב שיעורא דיניקת האילן שש עשרה אמה לכל רוח בהדי מקום האילן קא יהיב. והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי אם כן לסוגיא דגמרא דדייק בשיעורא דעולא דפש ליה בפלגא דאמתא לא סליק שיעורא שפיר אלא היכא דחשבת להו להני שש עשרה אמה דעולא חוץ ממקום האילן דהוי אמה, דאי נפיש שיעורא דאילן טפי מאמה נפיש חושבנא ואי פחית שיעוריה מאמה פחית חושבנא, ואם כן הוה ליה לעולא לפרושה למילתיה דבאילן שמקומו אמה קאי. ועוד גמרא דמסיק לה הכי מאי פסקה, הא עולא בכל אילן סתמא קאמר. ותו הא דומיא דשלשה אילנות קא מיירי דליכא לפלוגי בין שברוחב עיקרן עליהם אמה או פחות מכאן. ואי נמי הוה מוקים ליה סוגיא דגמרא לאילן דעולא באילן שמקומו אמה לא הוה שתיק גמרא מינה. אלא מחוורתא כדפרשינן מעיקרא, וכן פירשה רבינו חננאל ז״ל, ולא תזוז מינה.

ודייקינן עלה מנא ליה לעולא הא. דאילן יניק כי האי שיעורא. אילימא מדתנן עשר נטיעות מפוזרות לתוך בית סאה חורשין לכל בית סאה בשבילן עד ראש השנה. ובערב שביעית קאי, ובשביעית בזמן הזה, דאלו בזמן שבית המקדש קיים הלכתא גמירי לה דאין חורשין שדה הלבן ערב שביעית אלא עד הפסח ושדה האילן עד העצרת, דתנן בתחילת שביעית (פ״א מ״א) עד מתי חורשין שדה האילן ערב שביעית ב״ש אומרין כל זמן שהוא יפה לפרי ובה״א עד העצרת וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו, ותנן בפרקא תנינא (פ״ב מ״א) עד אימתי חורשין שדה הלבן ערב שביעית עד שתכלה הלחה כל זמן שבני אדם חורשין לנטוע מקשאות ומדלאות א״ר שמעון אם כן נתת תורת כל אחד ואחד בידו אלא בשדה הלבן עד הפסח ובשדה האילן עד העצרת, ונפקא לה מבחריש ובקציר תשבות, דתניא בגמרא במשקין בית השלחין (מו״ק ג,ב) תניא בחריש ובקציר תשבות ר׳ עקיבא אומר אין צריך לומר חריש של שביעית ולא קציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור אלא חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית וקציר של שביעית שיוצא למוצאי שביעית, רבי ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה. ומפרש בפרק משקין בית השלחין (שם) דר״ג ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו והתירום, כלומר שיהיו מותרין בעבודת שדה הלבן לאחר הפסח ובשדה האילן לאחר העצרת, ואידי ואידי עד ראש השנה. ואמר רב אשי (שם ד,א) ר״ג ובית דינו כרבי ישמעאל סבירא להו דאמר הילכתא גמירי לה, כלומר דלא מפיק ליה להאי בחריש ובקציר לאסור חריש עד ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית אלא למעוטי קציר העומר שהוא מצוה, וסבירא ליה דחריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית הלכתא גמירי ליה, וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים דומיא דניסוך המים, אבל בזמן שאין בהמ״ק קיים לא. ואפילו הכי לא שרו למחרש בשדה האילן אלא לצורך אילנות שבו ובשדה הלבן לצורך מקשאות ומדלעות שבו כי היכי דלא לפסוד וצורך ערב שביעית הוא, אבל לצורך הקרקע עצמה לא דודאי לצורך שביעית קא עביד. והינו דתנן בשביעית פרק ראשון (מ״ו) עשר נטיעות מפוזרות לתוך בית סאה, כלומר שלא יהו נטועין בשורה ולא מוקפין כעטרה, אלא מפוזרות כדי שיהיו שרשיהן יונקין כל בית סאה שהיא חמשים על חמשים, ולפיכך חורשין כל בית סאה בשבילן, דכוליה בית סאה לצורך עשר נטיעות הוא דקא חריש ליה. אבל אם לא היו מפוזרות, אשתכח דלא ינקי ליה לכוליה בית סאה, ואין חורשין להן אלא כדי צורכן, כדקתני סיפא היו עשויות שורה או מוקפות עטרה אין חורשין להן אלא כדי צרכן, דהיינו ביניהן וחוצה להן מלוא אורה וסלו כדקתני התם בריש פרקא (מ״ב). ובפרק משקין בית השלחין (מו״ק ג,ב) אמרינן דעשר נטיעות הלכה למשה מסיני היא. ודוקא נטיעות דלא ינקי כולי האי ובציר מעשרה לא ינקי ליה לכוליה בית סאה. ואע״ג דאין מפוזרות והוא שיש ביניהן ארבע אמות כדקתני התם (מ״ה) שלשה אילנות של שלשה בני אדם הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן כמה יהא ביניהן רשב״ג אומר כדי שיהא הבקר עובר בכליו, דהיינו ארבע אמות כדמפרש בפ׳ המוכר את הספינה (לקמן פג,א). והתם בסוף פירקא קמא דשביעית (מ״ח) מפרש עד אימתי נקראו נטיעות ר׳ אלעזר בן עזריה אומר עד שיחולו, כלומר עד שיפדה נטע רבעי שלהן או עד שיעשו חולין מאיליהן בשנה החמישית, רבי יהושע אומר עד שבע שנים רבי עקיבא אומר נטיעה כשמה, כלומר בת שנתה, אילן שנגמם והוציא חליפין מטפח ולמטה כנטיעה מטפח ולמעלה כאילן דברי רבי שמעון.

עד דאמרי ליה הא דאמר רבי יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו – פרש״י ז״ל ואנא נמי אחזיקי לי ואין זה נכון שלא אמר ר״י כן אלא ברבים אבל ביחיד מותר לקלקלו ובין שתהא חזקתו חזקה או שאינה חזקה הא דרב יהודה אינה ענין לכאן.
לפיכך נראה כמו שפר״ח ז״ל שזה המצר שהיה חופר שם בורו הרבים החזיקו בו לעשות להם דרך ואפילו לחפור אין לו כל שכן לקוץ שרשין.

לבתר דנפק אמר אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך ט״ז אמה כאן לחוץ ט״ז אמה – שתי לשונות נאמרו כאן יש שאמרו דבתר דנפק רב פפא אמר רב הונא אמאי לא אמרו ליה כשאמר אמר רב יהודה אסור לקלקלו ה״מ בתוך ט״ז אמה אבל חוצה להן מותר לקלקלו שהרי יש להן דרך שדרך הרבים ט״ז אמה והשיבו על זה הפירוש מהא דגרסי׳ בשלהי חזקת הבתים ר׳ יוחנן אמ׳ אינו מחזיר כותלו׳ למקומן כדרב יהודה וריש לקיש אמ׳ מחזיר התם ליכא רווחא הכא איכא רווחא אלמ׳ רבי יוחנן סבר אע״ג דאית להו רווחא דהיינו ט״ז אמה שאין ריוח לדרך הרבים בפחות מכאן אסור לקלקלו ומאי דאמרינן התם להוציא כ״ע לא פליגי דמוציא משום שלא היו יכולין מתחלה ליכנס בתוך שלו אלא אם כן הכניס ועל מנת להוציא כנס ואינה תשובה דמאן לימא לן דרב הונא בריה דרב יהושע לאו כריש לקיש סבירא ליה דלמא כוותיה סבירא ליה אי נמי דחויי בעי למדחיה אע״ג דממנע מלחפור.
ולשון אחר פירשו בה. דרב פפא אמר בתר דנפק אמאי לא אמרי ליה בתוך ט״ז כאן חוץ לט״ז אמה כלומר כשאמרו קוצץ ויורד לא אמרו אלא לט״ז אמה אבל תוך ט״ז אמה אין לו לקוץ ושתי לשונות הללו כתב ר״ח ז״ל.
וזה אינו מחוור לי דמשמע דמתני׳ בתוך ט״ז אמה היא מדקתני מעמיק ג׳ טפחים ולא יותר כדאמר ליה מדקא חפר טובא ואי חוץ לט״ז אמה ואין האילן ניזוק בכך אמאי לא יקוץ טובא שהרי בתר קרקע אזלינן בהו ועוד מ״ש למעלה שקוצץ מלא מרדע ומ״ש למטה דאמרת לא יקוץ ונראה שלפיכך לא סמכו בהלכות על פי׳ זה כמו שכתב רבינו הגדול ז״ל אבל בתוך שש עשרה אמה לבעל האילן ונראה מדבריו שיש לו לקוץ.
ור״ת ז״ל פי׳ דרב הונא חפר וקצץ שרשין ולוקח אותם לעצמו וא״ל רב פפא שהשרשין של רב פפא הן אע״פ שיש לו לקוץ ובתר דנפק רב פפא או רב הונא אמר רב פפא אמאי לא אמרי ליה דבתוך ט״ז אמה לבעל האילן הם כדאמר רבינא בשמעתי׳ בסמוך וזה הפי׳ נכון. אבל לשון הגמ׳ אינו מספיק לו דהוה ליה למימר דקא חפר וקאיץ שרשין ומעכבין לעצמו.

בתר דנפק אמר אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה כאן לאחר שש עשרה. ויש מי שפירש, דדברי רב פפא הן, והכי קאמר כשהיה קוצץ, וסמיך אמתניתין דקתני היה חופר בורות שיחין ומערות קוצץ ויורד, היה לי לומר דלא שרי במתניתין אלא בחופר חוץ לשש עשרה, שאין האילן נפסד בכך, דאין כח יניקתו מתפשט אלא עד שש עשרה, ולפיכך קוצץ ויורד. אבל תוך שש עשרה אסור, דמפסיד הוא באילן עצמו, ורב הונא תוך שש עשרה היה חופר.

ואינו נראה כלל, חדא דאם היו שרשין יוצאים לתוך שדה חברו מעמיק שלשה כדי שלא יעכב את המחרישה, ודאי אפילו תוך שש עשרה הוא, שלא עלתה על דעת שיהא זה מפסיד שדהו שלא יוכל לזרעו, דאם איתא לכולי עלמא היה אסור ליטע סמוך לשדה חברו תוך שש עשרה אמה לרבנן, מהא דאמרינן מרחיקין את האילן מן הבור, והבא לסמוך אינו סומך, דהא קאי ניזק, אלא ודאי מעמיק הוא שלשה כדי שלא תעכב את המחרישה ואפילו תוך שש עשרה ובמקום שאמרו מעמיק שלשה משום מחרישה אמרו שאם היה חופר בורות קוצץ ויורד. ועוד דסתמא קתני, ואם איתא לא הוה תנא מסתם לישניה בכל כי הא.

אלא לא דברי רב פפא הן, אלא דברי רב הונא, ותשובה היא על מה שהשיב לו רב פפא מדברי רב יהודה, והכי קאמר, כי אמר ליה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו אמאי לא אמרינן ליה הני מילי בחופר ומקלקל תוך שש עשרה אמה, משום דדרך הרבים שש עשרה אמה, אבל אני כבר הנחתי להם דרך רחב שש עשרה וחוץ לשש עשרה אני חופר.

ואם תאמר והא הא דרב יהודה על כרחין לית ליה ליה שיעורא, דהא בשילהי פרק חזקת (בבא בתרא ס:) פליגי רבי יוחנן וריש לקיש בכנס אם יכול להחזיר כותלים למקומן אם לאו, ריש לקיש אמר כנס מחזיר כותלים למקומן ורבי יוחנן אמר כנס אינו מחזיר כותלים למקומן, ואמרינן התם מאי טעמא דרבי יוחנן כדרב יהודה דאמר רב יהודה דמצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו, וריש לקיש סבר הני מילי היכא דליכא רווחא אבל איכא רווחא לא, אלמא לרבי יוחנן הא דרב יהודה אפילו בדאיכא רווחא היא, ורווחא דדרך הרבים היינו שש עשרה אמה. וי״ל דהתם לאו רווחא שש עשרה אמה קאמר, דשש עשרה אמה היינו דרשות הרבים דאורייתא, אבל רווחא כדרך שרגילין הרבים להניחן ושיספיק להן לעגלות וקרונות קאמר, אי נמי י״ל, מנא לן דרב הונא בריה דרב יהושע בההיא כרבי יוחנן סבירא ליה, דילמא כריש לקיש.

גמ׳ יעקב חדייבא בר אבא כו׳ כצ״ל:

רש״י בד״ה לבתר דנפק רב פפא הס״ד:

אמרי ליה טובא ולא יכילי ליה עד דאמרי ליה מצר שהחזיקו בו רבים כו׳. פירוש הוא היה חופר בצד המצר והמצר היה שביל של כרמים ומפני החפירה היה השביל מתקלקל כי עפר המצר היה נותן לתוך חפירה והמצר הולך וקצר. הראב״ד ז״ל.

וזה לשון הר״י ן׳ מיגש ז״ל: פירוש האי מצרא מצר שהחזיקו בו רבים הוה וכיון דאמר ליה אנא בורות שיחין ומערות קא חפירנא משום הכי אמר ליה מצר שהחזיקו בו רבים הוא ואסור לקלקל ולעשות בו בור שיח ומערה בתר דנפק אמר רב פפא אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה אמה כאן לאחר שש עשרה אמה כלומר הא דתנן חופר ויורד והעצים שלו לאחר שש עשרה אמה הוא דלא קא מפסיד בעל אילן כלום דחוץ שש עשרה אמה לא יניק אבל לתוך שש עשרה אמה אינו יכול לחפור ולירד יותר משלשה טפחים מפני שמפסיד שרשי האילן על בעל האילן משום דבתוך שש עשרה יניק ועל מנת כן תיחם יהושע בן נון את הארץ. עד כאן.

וכן פירש הראב״ד ז״ל וזה לשונו: בתר דנפיק רב פפא אמר רב פפא גופיה כשאמר לי אנא בורות שיחין ומערות כו׳ ולמה לא אמרתי לו שלא אמרה המשנה אלא חוץ שש עשרה אמה לאילן כו׳. ועל זה הדרך מתפרשים כל שש עשרה אמה הנזכר בשמועה זו עד תירוצו של רבינא בענין שרשי אילן של הדיוט הבאים בשל הקדש דתריץ רישא בתוך שש עשרה אמה שהם של בעל האילן על כן לא מועלין וסיפא חוץ לשש עשרה אמה והם לבעל הקרקע שהוא הדיוט על כן לא מועלים ותנא בעי למתני לא נהנין ולא מועלים ולהכי תנא רישא בתוך שש עשרה אמה וסיפא חוץ לשש עשרה אמה. עד כאן לשונו.

והרשב״א ז״ל הקשה על פירושם שפירשו דדברי רב פפא הם דאינו נראה כלל חדא דאם היו שרשים יוצאים לתוך שדה חברו מעמיק שלשה כדי שלא יעכב את המחרישה ודאי אפילו תוך שש עשרה אמה הוא דלא עלתה על דעת שיהא זה מפסיד שדהו שלא יוכל לזרעו דאם איתא לכולי עלמא היה אסור ליטע סמוך לשדה חברו תוך שש עשרה אמה לרבנן מיהא דאמרי מרחיקים את האילן מן הבור והבא לסמוך אינו סומך דהא קאי ניזק אלא ודאי מעמיק הוא שלשה כדי שלא תעכב את המחרישה ואפילו תוך שש עשרה ובמקום שאמרו מעמיק שלשה משום מחרישה אמרו שאם היה חופר בורות קוצץ ויורד. ועוד דסתמא קתני ואם איתא לא הוה תנא מסתם לישניה בכל כי האי. אלא לא דברי רב פפא הן אלא דברי רב הונא ותשובה היא על מה שהשיב לו רב פפא מדברי רב יהודה. עד כאן לשונו.

אמר ליה תניתוה שרשי אילן הדיוט הבאים בשל הקדש לא נהנין ולא מועלין אי אמרת בשלמא דהני שרשין בתר אילן שדינן להו משום הכי לא מועלין דהא של הדיוט הן ולא נהנין משום חומרא בעלמא אלא אי אמרת בתר קרקע אזלינן אמאי לא מועלים. ולטעמיך אימא סיפא ושל הקדש הבאים בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין אי אמרת בשלמא הני שרשים בתר קרקע שדינן להו משום הכי לא מועלין דהא קרקע הדיוט היא ולא נהנים חומרא בעלמא אלא אי אמרת בתר אילן אזלינן אמאי לא מועלין אלא לאו שמע מינה מסיפא דבתר קרקע אזלינן וכיון שכן קשיא רישא אסיפא. ופריק לעולם רישא וסיפא בתר אילן אזלינן וסיפא דקתני אין מועלין בו בגידולים הבאים לאחר שהקדישו האילן עסקינן וקסבר אין מעילה בגידולין אלא בשרשים שהיו בעת שהקדישו את האילן הוא שמועלין אבל בשרשים הבאים לאחר מכאן אין מועלין. ויש לפרש הכא בגידולין הבאים לאחר מכאן עסקינן כלומר הך שרשי אילן דקתני לאו שרשי אילן עצמו אלא שרשי גידולי האילן הוא דכיון דגידולי עצמן אין בהם מעילה גם שרשיהם אין בהם מעילה אבל שרשי האילן עצמו כיון שהאילן עצמו יש בו משום מעילה ולעולם שרשי אילן כאילן דמו והפירוש הראשון הנכון הוא. עד כאן לשון הר״י ן׳ מיגש ז״ל.

אלא בגידולין הבאים לאחר מכאן ולא אתא לאשמועינן אלא דאין נהנים וקשיא לרשב״א אם כן תפשוט דבתר קרקע אזלינן דאי בתר אילן כיון דאשמועינן ברישא דאין נהנים כל שכן בסיפא. ויש לומר דאצטריך רישא וסיפא חדא לאשמועינן דאין נהנים וחדא לאשמועינן דאין מעילה בגידולים כדמפרש בתוספות. עד כאן מגליון תוספות.

הא דתנן עשר נטיעות המפוזרות לבית סאה חורשים כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה לאו למימרא דאי הוו פחות מעשר לבית סאה אין חורשים אותה דהא תנן שלשה אילנות לבית סאה חורשים כל בית סאה בשבילן דאלמא שלשה נמי לכל בית סאה חורשים כל בית סאה בשבילן עד ראש השבה דשדה אילן מקרי אלא האי דקתני עשר נטיעות למימרא דאי הוי יותר מעשר לתוך בית סאה לא מקרי שדה אילן ואין חורשים בית סאה בשבילן כיון דכל חד מינייהו לא שביק ליה רווחא כדי חיותיה הויא ליה כעצים והוה ליה אותו בית סאה כשדה לבן שאין חורשים בערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה והיינו טעמא שחורשים בערב שביעית שדה אילן עד ראש השנה משום דאי לא חרשי לה פסדי לגמרי. ויש לומר דהא דקתני עשר נטיעות לתוך בית סאה חורשים כו׳ דעשר דוקא אבל פחות מעשר לתוך בית סאה מפוזרים נינהו ולא מקרי אותה בית סאה שדה אילן. ואי קשיא לך הא דתנן שלשה אילנות לתוך בית סאה דשמע מינה דשלשה אילנות נמי לתוך בית סאה שדה אילן מקרי. התם אילנות הכא נטיעות דאילנות כיון דגדולין נינהו תלתא ינקי לכולה בית סאה כדעולא והוה ליה שדה אילן אבל נטיעות כיון דקטיני נינהו עשר הוא דינקי לכולה בית סאה והוה ליה שדה אילן פחות מעשר לא ינקי לכוליה בית סאה והוה ליה שדה לבן דהא מפוזרים נינהו ואין חורשים אותה עד ראש השנה. וזה הפירוש הוא הנכון הר״י ן׳ מיגש ז״ל.

אילן דעולא נותנין לו שלשים ושתים אמה בין שני הצדדים שש עשרה אמה לכל צד ומקום האילן אמה הרי שלשים ושלש וכן בארבע צדדיו הרי שלשים ושלש על שלשים ושלש והם אלף שמונים ותשע. ולענין המשנה שלשה אילנות של שלשה בני אדם בשדה אחת מצטרפין וחורשים כל בית סאה בשבילן עד העצרת ואית דגרסי עד ראש השנה ואתיא כמשנה אחרונה שהתירו כל אותם פרקים. בית סאה מרובע חמשים על חמשים אמה והם אלפים וחמש מאות בתשברתא כמה מטי לכל חד וחד תמני מאה ותלתין ותלתא ותילתא האי לא הוי כדעולא. אלא האי דעולא לאו במרובע אלא בעגול וכי מפקת מאלף שמונים ותשע ריבעא פשו להו שמונה מאות ושבע עשרה פחות רביע אמה. ואכתי לא הוי כדעולא דשיעורא דמתניתין עדיף מדעולא לכל חד וחד משלשה אילנות שש עשרה אמה ושליש אמה ורובע אמה כמה דיש משמונה מאות ושבע עשרה פחות רביע אמה עד תמני מאה תלתין ותלתא ותילתא עתה תצרף זה היתרון לשלשה אילנות יעלו חמשים אמה פחות רביע כי שלש פעמים שש עשרה הרי ארבעים ושמונה ושלש פעמים שליש אמה הרי אמה הרי ארבעים ותשע ושלש פעמים רביע אמה הם אמה פחות רביע נמצא היתרון השנוי במשנה על של עולא הוא חמשים אמה פחות רביע והיינו פלגא דאמתא כמין גמ״א לבית סאה מרובע כי כשתטול משם רצועה של חצי אמה ברוחב על פני כל המזרח ועל פני כל הדרום מבית סאה מרובע שהוא חמשים על חמשים יעלה חמשים על חמשים אמה פחות רביע אמה ואותו רביע אמה החסר הוא מקרן מזרחית דרומית כי אותו הקרן אם תחשוב אותו למזרח לא תחשוב אותו לדרום והיינו דאקשי ליה אכתי פש לה פלגא דאמתא שהמשנה מוספת ביניקת האילנות פלגא דאמתא לתלתא אילנות ואמר ליה היינו דעולא לא דק ולמימרא לא דק מפני שהוא מחליב אותו בהבאת ביכורים יותר מן המשנה. צורת בית סאה מרובע כשתטול ממנו רצועה כמין גמ״א ברוחב חצי אמה ותעלה חמשים פחות רביע מפני הקרן כאשר כתבתי זהו צורתו למען תלמד*). עד כאן לשון הראב״ד ז״ל בחדושיו.

בד״ה עד דאמרי ליה כו׳ ומפרש הר״ר מנחם דמכולהו כו׳ אם האילן קודם לא יקוץ כו׳ עכ״ל ק״ק לפירושו דהדרא קושיין לדוכתין דמאי מייתי מלא יקוץ דע״כ באילן עצמו קמיירי אבל בשרשים שרי לקצוץ דאי לאו הכי קשיא מתני׳ דקתני קוצץ ויורד אהך מתני׳ דלא יקוץ ולפי׳ ר״ת ניחא ודו״ק:

עד דאמרי ליה הא [שאמרתי לו דבר זה] שאמר רב יהודה: מצר שהחזיקו בו רבים — אסור לקלקלו. ואף כאן, כיון שאני כבר השתמשתי במיצר ויש לי חזקה בו, אסור לך לקלקל את מה שיש לי. לבתר דנפק [לאחר שיצא] רב פפא, אמר רב הונא בנו של רב יהושע: אמאי [מדוע] לא אמרי ליה [אמרתי לו]: כאן שמועילה חזקה מדובר בתוך שש עשרה אמה, שבתוך תחום זה השורשים נחשבים כחלק מן האילן, אבל כאן הרי היה המעשה, שקצצתי את שורשי הדקלים, חוץ לשש עשרה אמה.

until I told him that which Rav Yehuda says: With regard to a strip of land over which the public has an acquired privilege of use, one may not destroy it. Here too, since I have an acquired privilege of use of this land, you are not permitted to destroy that which I possess. After Rav Pappa left, Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: Why did I not say to him that there, an acquired privilege of use is effective when it is within sixteen cubits, as within that area the roots are considered part of the tree, whereas here I cut the roots of the palm trees beyond sixteen cubits.

מאמרים באתר אסיף

בענין מודה ר׳ יוסי בגירי דידיה / אסף ידידיה (ניצני ארץ יב, מרכז הרב תשנ״ח)

שלושה אילנות לבית סאה / גלעד אבוהב (מאורנו יג, מצפה יריחו תשע״ט)

היזק הבא על ידי סיוע / דוד אברהמס (שעלי דעת ג, שעלבים תשמ״ד)

נופצי פשתן, זורה ורוח מסייעתו וליבה וליבתו הרוח בדעת הרמבם / דוד מולר (שעלי דעת ג, שעלבים תשמ״ד)

הצורך בבעלות על קרקע להבאת ביכורים / זכריה אברמוביץ (עלון שבות 159, הר עציון תשס״א)

אי אפשר לבית מדרש בלא חידוש / חיים ברנר (מעליות ד, מעלה אדומים תשמ״ג)

ביכורים מאילן הסמוך למיצר / הרב יהודה זולדן (באר יהודה - בבא בתרא, מעליות תשפ״א)

מרחיקין את האילן מן העיר / הרב יהודה זולדן (באר יהודה - בבא בתרא, מעליות תשפ״א)

רב יוסף: ״אפיקו לי קורקור״, ״זיל קוץ״ / הרב יהודה זולדן (באר יהודה - בבא בתרא, מעליות תשפ״א)

לחזות בנעם - פרק לא יחפור / הרב ישי ויצמן (לחזות בנעם - פרק לא יחפור, תשפ״ב)

חצר השותפים - יחיד, קהילה והקניין האישי. עיון בספרות התנאים / הרב משה פאלוך (תזה, בר אילן תשע״א)

ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותראב״דרמ״הרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל

(2) הָיָה חוֹפֵר בּוֹר שִׁיחַ וּמְעָרָה קוֹצֵץ וְיוֹרֵד וְהָעֵצִים שֶׁלּוֹ (וְכוּ׳).: בְּעָא מִינֵּיהּ יַעֲקֹב הַדְיָיבָא מֵרַב חִסְדָּא עֵצִים שֶׁל מִי.

§ The mishna teaches that if he was digging a cistern, a ditch, or a cave, he may cut downward and the wood is his. The Sage Ya’akov of Hadeyyav raised a dilemma before Rav Ḥisda: To whom does the wood belong? The mishna says that the wood is his, without specifying to which of the two individuals this refers, the owner of the tree or the owner of the land.

ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״דתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ערוך ע׳ הדייב] בסוף גמרא דפ׳ לא יחפור בעא מיניה יעקב הדיובא מרב חסדא. פי׳ (-הדייב) שם מקום [וכ״ה בכ״י. אבל בערוך השלם: שם חכם].

[ערוך ע׳ חדייב] בריש גמרא דפרק עשרה יוחסין (קדושין עב.) חבור זה חדייב. בברשית רבה פל״ח אשכנז וריפת ותוגרמה אסייא וחדייב וגרמניא [בכ״י: וגרממיא]. חרן וכנה ועדן (יחזקאל כז כג) תרגומו חרן ונציבין וחדייב. תרגום אשכנז חדייב ממלכות אררט מני ואשכנז (ירמיה נא כז).

[ר״ח ז״ל בכת״י הגניזה] קימ׳ לן דהילכ⁠[תא כרב] יהודה. היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו. [בעא מיניה יעק]⁠ב חידייבה, שם מקום, מרב⁠(א) חסדא עצים [של מי, לבעל] האילן או לבעל השדה, ופשט לה כי העצים לבעל האילן. [תניתוה], שרשי אילן של הדיוט שבאים בשל הקדש שלא נהנים ולא מועלין. ומקשינן, אי הכי אימ׳א סיפא ושל הקדש הבאים בשל הדיוט לא נהנים ולא מועלין, ואי בתר אילן אזלינן האי אילן הקדש הוא אמאי [לא] מועלין. ופרק׳ינן, סיפא^א בגידולין לאחר מיכן. פיר׳וש, הא דקתני סיפא לא מועלין בשרשין שגדלו אחרי שהקדיש האילן, וקסבר האי תנא אין מעילה בגידולין.

רבינא אמר לא קשיא, רישא בשרשין של הדיוט דקבעו [בשד]⁠ה הקדש בתוך י״ו אמה לאילן, דכל שש עשרה אמה בתר אילן [אזלינן להו דאילן גופיה קא רבי משרשיו, ושרשין עד שש עשרה אמה [שיזיבי לאילן, טפי משש עשרה אמה לא מטי הבאה מן השרשין [לנמצא מחוץ] לי״ו אמה. וסיפא שרשי הקדש הבאין בשדה הדיוט, דתנינן [לא נהנין] ולא מועלין, בתר י״ו אמה, והאי דקתני לא מועלין לחומרא...⁠^ב

א. עי׳ תוס׳ ד״ה אלא.

ב. יתכן וצל״ג: לא נהנין לחומרא. ועי׳ באר יצחק יו״ד סי׳ לא.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הדייבא – דמן הדייב.

היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו. בעא מיניה יעקב [הדייבא] מרב חסדא עצים של מי. הא דתנן והעצים שלו של מי, של בעל שדה או של בעל אילן. אמר ליה תניתוה שרשי אילן [של] הדיוט הבאים בשל הקדש לא נהנין ולא מועלין, אי אמרת בשלמא דהני שרשין בתר אילן שדינן להו, משום הכי לא מועלין דהא של הדיוט הן ולא נהנין משום חומרא בעלמא. אלא אי אמרת בתר קרקע אזלינן אמאי לא מועלין. ולטעמיך אימא סופא ושל הקדש הבאין בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין, אי אמרת בשלמא הני שרשים בתר קרקע שדינן להו, משום הכי לא מועלין דהא קרקע דהדיוט היא ולא נהנין חומרא בעלמא, אלא אי אמרת בתר אילן אזלינן אמאי לא מועלין, אלא לאו שמע מינה מסופא דבתר קרקע אזלינן וכיון שכן קשיא רישא אסופא, ופריק לעולם רישא וסופא בתר אילן אזלינן, וסופא דקתני אין מועלין בו בגידולין הבאין לאחר שהקדישו האילן עסיקינן, וקסבר אין מעילה בגידולין אלא בשרשים שהיו בעת שהקדישו את האילן הוא שמועלין, אבל בשרשים הבאים לאחר מכאן אין מועלין.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יו. פיסקא: היה חופר בור ושיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו – פירוש: כבר איתוקמא מתני׳ דחוץ לי״ו אמה קתני שאין מזיק לאילן אבל בתוך י״ו אסור לקוץ מפני שמכחיש האילן אך אם יתן לו דמים לרבא דאמר אינו סומך ומשום הכי בעא מיניה רבא מרב חסדא עצים של מי – מי אמרינן דבעל האילן הם כיון דמיניה קא אתו או דילמא כיון דלא ינקי מארעא בטלי אגב ארעא ופשט ליה מדתנן שרשי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש לא נהנין ולא מועלין וקס״ד דאכולהו שרשין קאמר ואפילו חוץ לי״ו אמה ושמע מינה בתר אילן אזלינן. ואהדר ליה רבא: אי הכי אימא סיפא ושל הקדש הבאין בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין ואי ס״ד בתר אילן אזלי׳ אמאי לא מועלין – פירוש: התינח אי אמרת בתר קרקע אזלי׳ מצינן לאוקומה בחוץ לי״ו מיירי דאילו בתוך י״ו אמה בודאי בתר אילן אזלי׳ אלא אי אמרת אפילו חוץ לי״ו בתר אילן אזלי׳ אמאי לא מועלין אלא כולה מתני׳ בגידולין הבאין לאחר מכן מיירי דאין בהם מעילה וליכא למשמע ממתני׳ מידי כדפריש המורה. אבל רבינו יצחק כתב: סיפא מיירי בגידולין שגדלו אחר הקדישן. ומשמע מדבריו דאכתי מצינן למילף מרישא דבתר אילן אזלי׳ וזה לא ייתכן דכיון דסברינ׳ השתא דאין מעילה בגידולין היכי מצינן למשמע מרישא דבתר אילן אזלי׳ והא אפילו אי אמרת בתר קרקע אזלי׳ אין מעילה בגידולין.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א שנינו במשנה: היה חופר בור, שיח ומערה — קוצץ ויורד והעצים שלו. בעא מיניה [שאל אותו] החכם יעקב הדייבא [מהדייב] מרב חסדא: עצים של מי? כלומר, במשנה נאמר ״שלו״, ולא ברור לנו של מי, אם של בעל האילן או של בעל הקרקע.

§ The mishna teaches that if he was digging a cistern, a ditch, or a cave, he may cut downward and the wood is his. The Sage Ya’akov of Hadeyyav raised a dilemma before Rav Ḥisda: To whom does the wood belong? The mishna says that the wood is his, without specifying to which of the two individuals this refers, the owner of the tree or the owner of the land.

ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״דתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) אֲמַר לֵיהּ תְּנֵיתוּהָ ^אשׇׁרְשֵׁי אִילָן שֶׁל הֶדְיוֹט הַבָּאִין בְּשֶׁל הֶקְדֵּשׁ לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין.

Rav Ḥisda said to him: You learned the answer in a mishna in tractate Me’ila (13b). If roots of a tree belonging to an ordinary person [hedyot] extend into a field belonging to the Temple treasury, one may not derive benefit from them, but if one derived benefit from them he is not liable for misuse of consecrated property. That is, even if one does transgress the prohibition and benefit from them, it is not considered misuse and he is not liable to bring an offering.

א. רמב״ם הלכות מעילה ה׳:ו׳

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״דרמ״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

א רמב״ם הלכות מעילה ה׳:ו׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא נהנין – מדרבנן.

ולא מועלין – אם נהנה לא מעל אלמא לא קדשי.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שרשי אילן של הדיוט המתפשטים בקרקע של הקדש כל שבתוך שש עשרה אמה לאילן לא נהנין ולא מועלין וכל שאחר שש עשרה אמה מועלין בהם ושרשי אילן של הקדש המתפשטין בקרקע של הדיוט כל שבתוך שש עשרה אמה לאילן מועלין בה וכל שאחר שש עשרה אמה לא נהנין ולא מועלין וכל שאמרו מועלין בו לא סוף דבר במה שהיה שם בשעת ההקדש אלא אף בגדולים הבאים לאחר ההקדש שיש מעילה בגדולים כמו שיתבאר במקומו מעתה הקדיש אילן ואח״כ הוציא פירות כל פירותיו הקדש וכן כיוצא בזה:

אמר ליה [לו], תניתוה [שניתם אותה] במסכת מעילה: שרשי אילן של הדיוט הבאין בתוך שדה של הקדש — לא נהנין ולא מועלין, שאסרו חכמים ליהנות מהם, ואולם אם עבר ונהנה משורשים אלה — אינו נחשב כמועל בהקדש.

Rav Ḥisda said to him: You learned the answer in a mishna in tractate Me’ila (13b). If roots of a tree belonging to an ordinary person [hedyot] extend into a field belonging to the Temple treasury, one may not derive benefit from them, but if one derived benefit from them he is not liable for misuse of consecrated property. That is, even if one does transgress the prohibition and benefit from them, it is not considered misuse and he is not liable to bring an offering.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״דרמ״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בָּתַר אִילָן אָזְלִינַן מִשּׁוּם הָכִי לֹא מוֹעֲלִין אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בָּתַר קַרְקַע אָזְלִינַן אַמַּאי לֹא מוֹעֲלִין.

Granted, if you say that we follow the tree, and the roots are considered part of it, it is due to that reason that one is not liable for misuse, as the tree is not consecrated. But if you say we follow the land, i.e., the roots belong to the land’s owner, why is he not liable for misuse of consecrated property?

רי״ףראב״דרמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר, מפרש] כי בתר [אחר] האילן אזלינן [אנו הולכים] והשורשים נחשבים כחלק ממנו — משום הכי [כך] לא מועלין, שהרי אילן זה הוא חולין. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי בתר [אחר] הקרקע אזלינן [אנו הולכים] והשורשים שייכים לבעל הקרקע, אמאי [מדוע] לא מועלין?

Granted, if you say that we follow the tree, and the roots are considered part of it, it is due to that reason that one is not liable for misuse, as the tree is not consecrated. But if you say we follow the land, i.e., the roots belong to the land’s owner, why is he not liable for misuse of consecrated property?

רי״ףראב״דרמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) אֶלָּא מַאי בָּתַר אִילָן אָזְלִינַן אֵימָא סֵיפָא ^בשֶׁל הֶקְדֵּשׁ הַבָּאִים בְּשֶׁל הֶדְיוֹט לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין וְאִי בָּתַר אִילָן אָזְלִינַן אַמַּאי לֹא מוֹעֲלִין.

The Gemara asks: Rather, what will you say, that we follow the tree? If so, say the last clause of that mishna: If roots of a tree belonging to the Temple treasury extend into a field of an ordinary person, one may not derive benefit from them, but if one derived benefit from them he is not liable for misuse of consecrated property. But if we follow the tree, why is he not liable for misuse of consecrated property?

ב. רמב״ם הלכות מעילה ה׳:ו׳

עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםראב״דרמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ב רמב״ם הלכות מעילה ה׳:ו׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושל הקדש – אילן הקדש:

לעולם בתר אילן אזלי שרשים – ואמאי אין מועלין בסיפא משום דאותן השרשים של הקדש שבאין בשדה הדיוט בגדולין של הקדש הבאין לשדה הדיוט לאחר שהוקדש עסקינן ומש״ה אין מועלין דסבר אין מועלין בגידולין ¹ דאמר אבותי הקדישו קירות ואנו נתיר גמזיות:

1. כ״ה לשון הגמ׳ בפסחים דף נו ע״ב:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: אלא מאי [מה] אתה אומר? בתר אילן אזלינן [אחר האילן אנו הולכים]? אימא סיפא [אמור את סופה] של משנה זו: שורשי אילן של הקדש הבאים בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין; ואי בתר [אחר] האילן אזלינן [אנו הולכים], אמאי [מדוע] לא מועלין?

The Gemara asks: Rather, what will you say, that we follow the tree? If so, say the last clause of that mishna: If roots of a tree belonging to the Temple treasury extend into a field of an ordinary person, one may not derive benefit from them, but if one derived benefit from them he is not liable for misuse of consecrated property. But if we follow the tree, why is he not liable for misuse of consecrated property?

עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםראב״דרמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) מִידֵּי אִירְיָא בְּגִידּוּלִין הַבָּאִין לְאַחַר מִכָּאן עָסְקִינַן וְקָא סָבַר אֵין מְעִילָה בְּגִידּוּלִין.

The Gemara responds: Are the cases comparable? In both clauses of the mishna we are dealing with growths that came thereafter, i.e., after the tree was consecrated, and the tanna of that mishna holds that with regard to growths that grew from a consecrated plant or tree, they are not subject to the halakhot of misuse of consecrated property. Only the original plant is. Consequently, there is no connection between that mishna and the question of whether roots are considered part of the tree or part of the land.

ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותראב״דרמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[תוס׳] בגידולין הבאין לאחר מכאן עסקינן. ור״ח לא גריס אלא, והמתרץ הוא דקאמר הכי דמוקי סיפא דאין מעילה בגידולין.⁠^א

א. וע״ע שם בתוס׳, ובשטמ״ק. ובתוס׳ ישנים כתוב יד פתח בסתם בגירסא: מידי איריא הכא בגידולין וכו׳, פ״ה – פי׳ הקונטרס מסקנא דקושיא וכו׳, ויש ספרים דגרסי אלא וכו׳.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מידי איריא – מסקנא דקושיא הוא כלומר מכולה לאו איריא היא לא למשמע מינה בתר אילן ולא למשמע מינה בתר קרקע דטעמא משום דהנך שרשים גידולים הבאים לאחר שהוקדש האילן הוא ואיכא למ״ד במס׳ מעילה אין מועלין בגידולין אפי׳ שרשי הקדש בשדה הקדש. לא נהנין איצטריכא ליה.

ויש לפרש הכא בגידולין הבאין לאחר מכאן עסיקינן. כלומר הך שרשי אילן דקתני לאו שרשי אילן עצמו אלא שרשי גידולי האילן הוא, דכיון דגידולין עצמן אין בהם מעילה גם שרשיהם אין בהם מעילה, אבל שרשי האילן עצמו כיון שהאילן עצמו יש בו משום מעילה גם שרשיו יש בו משום מעילה ולעולם שרשי אילן כאילן דמו. והפירוש הראשון הוא הנכון.

אלא הכא בגידולין הבאין לאחר מכאן – ויש ספרים דגרסי מידי איריא הא בגידולין וכל זה מדברי המקשה כלומר על כרחך לא תוכל לפשוט מכאן דבגידולין הבאין לאחר מכאן איירי ואי בתר אילן אזלינן רישא אשמועינן דאין נהנין וסיפא אשמועינן דאין מועלין ואי בתר קרקע אזלינן רישא אשמועינן דאין מועלין וסיפא דאין נהנין בגידולין וא״ת ההיא בבא דאשמועינן דאין מעילה בגידולין לשמעינן של הקדש הבאין בשל הקדש דהוי רבותא טפי וי״ל דנקט הכי משום אידך בבא דאשמועינן דאין נהנין דהוי רבותא טפי שאין הכל של הקדש ור״ח לא גריס אלא והמתרץ הוא דקאמר הכי דמוקי סיפא דאין מעילה בגידולין והא דלא נקט דשל הקדש בשל הקדש משום דבעי למינקט דומיא דרישא דאין הכל דהקדש אלא חד דהקדש וחד דהדיוט אבל אי בתר קרקע אזלינן ורישא אשמועינן דאין מעילה בגידולין ליתני רישא של הקדש בשל הקדש דאין מיושב כל כך לומר תנא רישא אגב סיפא כמו תנא סיפא אגב רישא.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא מידי איריא [כלום שייכים הדברים]? כאן בגידולין הבאין לאחר מכאן, שצמחו לאחר שהקדיש את האילן עסקינן [עוסקים אנו], וקא סבר [וסבור] חכם זה במשנה שאין מעילה בגידולין שצמחו מן המוקדש, אלא בהקדש הראשוני. ואין לכך קשר לשאלה שלנו.

The Gemara responds: Are the cases comparable? In both clauses of the mishna we are dealing with growths that came thereafter, i.e., after the tree was consecrated, and the tanna of that mishna holds that with regard to growths that grew from a consecrated plant or tree, they are not subject to the halakhot of misuse of consecrated property. Only the original plant is. Consequently, there is no connection between that mishna and the question of whether roots are considered part of the tree or part of the land.

ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותראב״דרמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) רָבִינָא אָמַר לָא קַשְׁיָא ^גכָּאן בְּתוֹךְ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה כָּאן חוּץ לְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה.:

Ravina said that it is not difficult: Here, in the first clause of the mishna in Me’ila, it is referring to within sixteen cubits of the tree. In this case the roots are considered part of the tree. There, in the second clause, it is referring to roots beyond sixteen cubits, in which case the roots are considered part of the ground where they are found.

ג. רמב״ם הלכות מעילה ה׳:ו׳
רמב״ם הלכות שכנים י׳:ז׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט קנ״ה:ל׳
שולחן ערוך חושן משפט קנ״ה:ל׳

עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מיגשתוספותראב״דתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמ״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ג רמב״ם הלכות מעילה ה׳:ו׳
רמב״ם הלכות שכנים י׳:ז׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט קנ״ה:ל׳
שולחן ערוך חושן משפט קנ״ה:ל׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורבינא אמר – לעולם בתר אילן אזלינן ומש״ה לא מועלין ודקא קשיא לך בסיפא אמאי לא אזלינן בתר אילן ומועלין הא לא קשיא דרישא משום הכי אין מועלין דנטוע הוא בפחות מט״ז אמה סמוך למיצר אע״ג דאיכא למימר דיניק הוא משל הקדש לא מועלין דשדינן עיקרו בתר אילן אבל סיפא דקתני אילן של הקדש לא מועלין משום דחוץ מט״ז אמות הוא נטוע דליכא למימר דמשרשי הקדש הן דהואיל שהוא רחוק כל כך מי שקוצץ אותן שרשין שהן לסוף ט״ז אמה אין מכחיש כלום באילן מש״ה אין מועלין. ומתני׳ דקתני העצים של מי אם בתוך ט״ז אמה חופר וקוצץ הן של בעל האילן ואם חוץ לט״ז אמה חופר וקוצץ הן של בעל [הקרקע]:

רבינא אמר ל״ק – רישא דקתני בתר אילן אזלינן היינו בתוך ט״ז אמה וסיפא דקתני של הקדש באין בתוך של הדיוט לא מועלין היינו חוץ לט״ז.

רבינא אמר לא קשיא. רישא דשמעת מינה דשרשי אילן בתר אילן שדינן ליה, בשרשין הבאין בתוך שש עשרה אמה דוודאי של אילן הם. וסופא דשמעת מינה דבתר קרקע שדינן ליה, בשרשין הבאין חוץ לשש עשרה אמה לאילן דכיון דחוץ לשש עשרה אמה הן לא חשבינן להו מהאילן:

רבינא אמר לא קשיא כאן תוך ט״ז כו׳ – רישא בתוך ט״ז אמה דבתר אילן אזלינן וסיפא חוץ לט״ז אמה דבתר קרקע אזלינן ואם תאמר וליתני אידי ואידי תוך ט״ז וליתני סיפא מועלין אי נמי אידי ואידי אחר ט״ז וליתני ברישא מועלין וי״ל דתנא הכי לאשמועינן דבתרוייהו בין בתוך ט״ז אמה בין חוץ לט״ז אמה לא נהנין ולא מועלין.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבינא אמר לא קשיא רישא בתוך שש עשרה וסיפא חוץ לשש עשרה – פירוש: רבינא בעי למיפשט מהכא דבתר קרקע אזלי׳ ומשום הכי תני בסיפא לא מועלין דאי בתר אילן אזלי׳ יש מעילה בגידולין. אלא ודאי בתר קרקע אזלי׳ ובחוץ לי״ו מיירי ורישא דקתני גבי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש דלא מועלין בתוך י״ו קאמר. דהנך י״ו ודאי דאילן הוו ואפילו הכי לא נהנין כיון דבאין בשל הקדש אבל חוץ לי״ו הכי נמי דמועלין דבתר קרקע אזלי׳.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה חדייבא כו׳ צ״ל הדייבא דמן הדייב:

בד״ה לא נהנין מדרבנן הס״ד:

בד״ה רבינא כו׳ וסיפא רישא דקתני בתר אילן אזלינן כו׳ כצ״ל:

רבינא אמר, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן בתוך שש עשרה אמה, השורשים נחשבים כחלק מן האילן, כאן חוץ לשש עשרה אמה השורשים נחשבים כחלק מן הקרקע בה הם מצויים.

Ravina said that it is not difficult: Here, in the first clause of the mishna in Me’ila, it is referring to within sixteen cubits of the tree. In this case the roots are considered part of the tree. There, in the second clause, it is referring to roots beyond sixteen cubits, in which case the roots are considered part of the ground where they are found.

עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מיגשתוספותראב״דתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמ״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל

(8) אָמַר עוּלָּא אִילָן הַסָּמוּךְ לַמֶּצֶר בְּתוֹךְ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה גַּזְלָן הוּא וְאֵין מְבִיאִין מִמֶּנּוּ בִּכּוּרִים.

Ulla said: An individual who maintains a tree that is within sixteen cubits of a boundary is a robber, as it draws nourishment from the neighbor’s land, and one does not bring first fruits from it, since that would be a mitzva that is fulfilled by means of a transgression.

ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מיגשתוספותראב״דתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמ״הרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[תוס׳] גזלן הוא ואין מביאין ממנו ביכורים. פי׳ ר״ח משום דאין מביאים גזל על גבי המזבח שנאמר אני ה׳ שונא גזל בעולה (ישעיה סא, ח) וכתיב והבאתם גזול וגו׳ (מלאכי א, יג. וכבסוכה ל.) ולית לן דעולא, דהא בהדיא פסקינן כרבי יוסי דאמר זה נוטע בתוך שלו כו׳.⁠^א

[תוספות ישנים כתוב יד] גזלן הוא ואין מביאין ממנו ביכורים. פ״ה שיונק משדה חבירו ואין מביאין ממנו ביכורים משום דכתיב אשר תביא מארצך. ור״ח פי׳רש לפי שאין מביאין גזל לגבי מזבח שנאמר שונא גזל בעולה ואומר דליתא לדעולה דבסיפא פסקי׳נן הלכה כר׳ יוסי דאמר זה נוטע בתוך שלו וזה חופר בתוך שלו. וא״ת [-לפירושו] עולא כמאן סבירא ליה, פשיטא דכר׳ יוסי לא סבירא ליה, וכרבנן נמי לא סבירא ליה דרבנן לא בעו הרחקה אלא מד׳ אמות ועולא בעי י״ו אמות. וי״ל דעולא הוה מוקי מתני׳ בצונמצא וההיא דאם היו שרשין יוצאין לתוך שדה חבירו מעמיק להו שלשה טפחים – מוקי לה בלוקח, דאי לאו הכי היכי סמך.⁠^ב

[ר״ח כת״י הגניזה] [גזלן ואין מביאין ממנו ביכורים] כול׳ פיר׳ אותו [הגדל באילן הסמוך כגדל]⁠ין משדה חבירו [ו]⁠אין גזל לגבי מזבח [שנאמ׳ שונא גזל בעולה, וליתא לדעולא ד]⁠בהדיא פסקינן [הילכתא כרבי יוסי דאמר זה נוטע בתוך שלו וזה חופר בתוך ש]⁠לו וכל היכא [דאיתיה מן דינא לא מיקרי גזלן ואתינן ל]⁠פרושי טעמיה [אילימא מדת]⁠נן במסכת [שביעית עשר נטיעות המפוזרות בתוך בית] סאה כול׳.

[רשב״א כה, ב] ר״ח ז״ל שכת׳ לקמן גבי מימריה דלעולא וזה לשונו: וליתא להא דעולא דהא בהדיא פסקינן הילכתא כר׳ יוסי דאמר זה נוטע בתוך שלו וזה חופר בתוך שלו וכל היכא דאיתיה מן דינא לא מיקרי גזלן, ע״כ... וכן פי׳ ר״ח ז״ל לקמן דלעולא אינו מביא בכורים משום דגזלן גמור הוא וכתיב שונא גזל בעולה.⁠^ג

[רמב״ן] אילן הסמוך (לחצר) [למצר] בתוך ט״ז אמה גזלן הוא ואין מביאין ממנו ביכורים. פרש״י ז״ל אין צריך להביא ממנו בכורים דכתיב מארצך וכו׳ ועדיין תיבעי לך למה לא חייבוהו להביא מדבריהם כמו שחייבו לקונה שני אילנות שלא קנה קרקע, לפיכך הוצרך ר״ח לפרש משום שנאמר שונא גזל בעולה.

[חי׳ ריטב״א] אמר עולא אילן הסמוך למצר וכו׳. פי׳ ר״ח גזלן ממש וקרינא ביה שונא גזל בעולה ולדבריו קשה וכו׳ והנכון כדפי׳ רש״י וכו׳.⁠^ד

[שו״ת הרמ״ה סי׳ קיד] גזלן הוא ואין מביאין וכו׳. לא הוי גזלן אליבא דעולא עד דקאי פלגא דעיקריה בתוך שש עשרה אמה, דאישתכח דיניק שש עשרה אמה לכאן ושש עשרה אמה לכאן דאי בציר מפלגיה לא מטא יניקתו לשדה חבירו וכו׳ וכן פירשה רבינו חננאל ז״ל ולא תזוז מינה.

א. ועי״ש בתוס׳. ועי׳ הגרי״פ על רס״ג ח״ב דף שלח טור ג.

ב. שם ממשיך: ואינו נראה לר״י פירושו מדפריך עליה תלמודא לקמן מההיא דהקונה אילן וקרקעו וכו׳ – עי׳ בתוס׳ שלפנינו.

ג. והזכירו בדבריו כאן ד״ה אמר עולא ובדף כז: ד״ה שעל מנת כן. ובחידושי הר״ן.

ד. ועי׳ עוד בהמש״ד ד״ה והיה יכול, שהביא עוד קושיא על הר״ח.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר עולא אילן הסמוך למצר של שדה חבירו בתוך לט״ז אמה. שרשיו יונקין משדה חבירו ואין מביא מפירותיו ביכורין דאין יכול לקרות את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לפי שיונק משדה אחרים:

גזלן הוא – שיונק משדה חבירו.

ואין מביאין ממנו בכורים – אין צריך להביא ממנו בכורים דבעינן אשר תביא מארצך (דברים כו).

הא דאמר עולא אילן הסמוך למצר וכו׳, עד פש ליה פלגא דאמתא. כבר ארוח בה ר״ח ז״ל בפירושיה יותר מדאי:

גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים – פי׳ ר״ח משום דאין מביאין גזל על גבי המזבח שנאמר אני ה׳ שונא גזל בעולה (ישעיהו סא) וכתיב והבאתם גזול וגו׳ (מלאכי א) ולית לן דעולא דהא בהדיא פסקינן כרבי יוסי דאמר זה נוטע בתוך שלו כו׳ וא״ת לפירושו עולא כמאן סבר דכרבנן נמי לא הוי דרבנן לא בעו הרחקה אלא ד׳ אמות ולעולא שש עשרה אמה וי״ל דעולא הוי מוקי מתניתין בצונמא כדמוקי לה בריש פירקין ולהכי לא בעי אלא ד׳ אמות ומיהו קשיא לרבי יצחק דפריך לקמן לעולא מהקונה אילן וקרקעו מביא וקורא מאי לאו כל שהוא ומאי קושיא שאני התם שקנאו ולא הוה גזלן ונראה כפי׳ הקונטרס דאע״ג דמותר לסמוך אין מביאין ממנו בכורים דבעינן אשר תביא מארצך ולקמן דאמר אילן הסמוך מביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ לא קאמר שעל מנת כן הנחיל שיהא מותר לסמוך דבלאו הכי שרי אלא על מנת כן הנחיל שיהא חשוב כמו מארצך ויכול לומר אשר נתת לי.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יז. אמר עולא אילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואין מביאין ממנו ביכורים – פירוש: כיון דיונק משדה חברו ואין שדה חברו משועבד לאותה היניקה גזלן הוי והגזלן אינו מביא ביכורים כלל ואף על פי שמקום האילן כולו כיון שיניקתו היא בגזלה פטור מלהביא דהוה ליה כנוטע בתוך שלו והבריך ראש הגפן בתוך של חברו ותנן בריש מסכת ביכורים הנוטע בתוך שלו והבריך בתוך של יחיד או בתוך של רבים והמבריך מתוך של יחיד או מתוך של רבים בתוך שלו כול׳ עד הרי זה אינו מביא מאי זה טעם אינו מביא משום שנא׳ ראשית ביכורי אדמתך עד שיהו כל הגידולין מאדמתך האריסין והחכורות והסיקריקון והגזלן אינו מביא מאותו הטעם שנא׳ ראשית ביכורי אדמתך אבל רבין דפליג עילויה ואמר משמיה דר׳ יוחנן אחד אילן הסמוך ואחד אילן הנוטה מביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ סבירא ליה דוקא כשמבריך ראש הנטיעה בתוך של חברו הוה ליה גזלן ופטור מלהביא ביכורין מפני שאין כל הגידולין מאדמתו ועשה שלא ברשות וייקרא גזלן אבל אילן הסמוך ברשות הוא עושה ולא ייקרא גזלן בדבר זה וכיון שמקום האילן שלו מביא וקורא ולא דמי לקונה אילן או שנים בתוך של חברו לרבנן דמביא ואינו קורא דהתם אף על פי ששדה חברו משועבד ליניקת אילנו כל זמן שיחיה אין לו קרקע חלוט כלל. אבל זה שמקום האילן חלוט לו אף על פי שמקום יניקתו אינו שלו מביא וקורא ולא ייקרא גזלן בכך.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אילן הסמוך לחצר בתוך ט״ז אמה גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים – פרש״י ז״ל אין צריך להביא ממנו בכורים דכתיב מארצך ובמס׳ בכורים פ״ק תנן הסקריקון והגזלן אין מביאים מאותו הטעם משום שנאמר ראשית בכורי אדמתך. ואיתא לקמן בפרק המוכר את הספינה (פא,א).
ועדיין תבעו לך למה לא חייבוהו להביא מדבריהם כמו שחייבו לקונה שני אילנות שלא קנה קרקע לפיכך הוצרך ר״ח ז״ל לפרש משום שנאמר שונא גזל בעולה.

אמר עולא אילן הסמוך לשדה חברו תוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואינו מביא ביכורים. ואם תאמר והא דקתני לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו אלא אם כן מרחיק ארבע אמות, אלמא בארבע אמות סגי. ולפי פירושו של רש״י ז״ל שפירש אין מביאין ממנו בכורים, אין צריך להביא, לפי שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי, לא קשיא מידי, דאיכא למימר דאיהו נמי לא אמרה אלא לענין בכורים. אבל לפירושו של ר״ח ז״ל שפירש דגזלן גמור קאמר, ואסור להביא ממנו בכורים משום דכתיב (ישעיה סא, ח) שונא גזל בעולה, קשיא. וי״ל דעולא מוקי לה למתניתין בדמפסיק צונמא, כדאוקימנא לה לעיל בריש פרקין.

אילן הסמוך למצר של שדה חברו בתוך שש עשרה אמה אע״פ שזה יונק משדה חברו אין זה נקרא גזלן ומעתה מביאין ממנו בכורים ואפשר לומר בו אשר נתת לי ואפילו סמך בכדי שהוא צריך להרחיק כגון תוך ארבע אמות אין יניקתו מ״מ מונעתו שלא להביא ממנו בכורים וכן אילן שנופו נוטה על שדה חברו שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ שלא יקפידו זה על זה בדקדוקים אלו:

בזמן שבית המקדש קיים הוסיפו חכמים בדין שביעית שיהו מתחילין באיסורה ערב שביעית ולא יהו חורשין בששית אלא בשדה אילן עד עצרת ובשדה לבן עד הפסח ומ״מ נטיעה והברכה והרכבה אף בזמן הזה אסורות בערב שביעית אא״כ נקלטה שלשים יום קודם ראש השנה והוא שניטעה או הוברכה והורכבה שתי שבתות קודם אלול שסתם קליטה שתי שבתות:

נטיעות הרכות הקרובות לבא לידי הפסד כשמתרשלין בעבודתם אף בזמן שבית המקדש קיים התירו חכמים לחרוש להם בתוספת שביעית בכדי יניקתם כדי שלא יפסדו עד ראש השנה ושיעור יניקתם מפורשת להם מהלכה למשה מסיני לעשר נטיעות בית סאה שהוא חמשים על חמשים כשנטיעתם משוערת באותו בית סאה בשוה וכן כל נטיעה לפי חשבון זה והוא שאמרו עשר נטיעות מפוזרות בבית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה ופירוש מפוזרות הוא שהם מפוזרות שם לארכו ולרחבו כלן בשוה הא אם היו שם יותר מעשרה בבית סאה אסור לחרוש בשבילם שמתוך שאין יניקתם מספקת הרי הם כעקורים ואם אין שם עשרה אין חורשין כל בית סאה אלא בכדי מה שצריך להם לפי חשבון זה ונמצאת למד שהנטיעה אין יניקתה מתפשטת בסביבותיה אלא בכדי קרקע שיש בשבורו מאתים וחמשים אמה שהרי שבורן של חמשים על חמשים אינן אלא אלפים וחמש מאות:

אבל אילנות הגדולים יונקים ביותר שאע״פ שאדם נוטע הילדות עשרה בבית סאה מ״מ אחר שנשלם גדולן אדם עוקרן ומרחיב את מקום מטען עד שיעור שלשה לבית סאה והוא שאמרו בשדה אילן שביארנו שחורשין בו ערב שביעית עד עצרת איזהו שדה אילן כל שלשה אילנות לבית סאה המפוזרין שם לארכו ולרחבו בשוה ואפילו היו של שלשה בני אדם מצטרפין להיות שדה אילן ולחרוש כל בית סאה בשבילן עד עצרת של ששית אלא שיש בזו תנאים אחרים יתבארו במקומם ואם לאו אין חורשין אלא בכדי צרכן והוא תחתיו וחוצה לו כמלא אורה וסלו והשאר נדון כשדה לבן ואין חורשין אותו אלא עד הפסח:

בד״ה גזלן הוא כו׳ דרבנן לא בעי הרחקה אלא ד׳ אמות כו׳ עכ״ל פי׳ היכא דלא קדמו חבירו בבור סגי בהרחקת ד״א כדקתני במתני׳ דהכא וכרבנן אתיא דלר״י זה נוטע בתוך שלו כו׳ וק״ל:

בא״ד וי״ל דעולא הוה מוקי מתני׳ בצונמא כדמוקי לה בר״פ כו׳ עכ״ל מיהו ע״כ סיפא דמתני׳ דקתני היו שרשין יוצאין כו׳ מיירי באין צונמא מפסיק קשה דמשמע משום כדי שלא יעכב המחרישה מעמיק שלשה טפחים אבל גזלן לא הוי וי״ל דמיירי מתני׳ בחוץ לט״ז אמה וק״ל:

תוס׳ ד״ה גזלן כו׳ דאע״ג דמותר לסמוך. עיין בר״ש ריש בכורים:

ב אמר עולא: אילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה — גזלן הוא, שהרי הוא יונק מאדמת חבירו, ואין מביאין ממנו בכורים, משום שהוא כמצוה הבאה בעבירה.

Ulla said: An individual who maintains a tree that is within sixteen cubits of a boundary is a robber, as it draws nourishment from the neighbor’s land, and one does not bring first fruits from it, since that would be a mitzva that is fulfilled by means of a transgression.

ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מיגשתוספותראב״דתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמ״הרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(9) מְנָא לֵיהּ לְעוּלָּא הָא אִילֵּימָא מִדִּתְנַן ^דעֶשֶׂר נְטִיעוֹת הַמְפוּזָּרוֹת בְּתוֹךְ בֵּית סְאָה חוֹרְשִׁין כׇּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן עֵד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

The Gemara asks: From where does Ulla derive that measurement? If we say it is from that which we learned in a mishna (Shevi’it 1:6), this is problematic. That mishna teaches: If there were ten saplings scattered in a beit se’a, one may plow the entire beit se’a for their sake until Rosh HaShana of the Sabbatical Year. Although it is prohibited to plow other land in the time leading into the Sabbatical Year, to avoid the appearance of preparing to work the ground in that year, it is permitted to do so for the purpose of sustaining these young trees.

ד. רמב״ם הלכות שמיטה ויובל ג׳:ה׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רס״ז

עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מיגשתוספותראב״דרמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ד רמב״ם הלכות שמיטה ויובל ג׳:ה׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רס״ז

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מנא ליה לעולא הא – דאילן יונק מכל צידיו עד שש עשרה אמה אילימא מדתנן במס׳ שביעית עשר נטיעות המפוזרין בתוך בית סאה לפי שהנטיעות הן בחורות צריך לתקן ערב ששית הנכנסת לשביעית כדי שלא יתקלקלו לפי שאין חורשין בשביעית והיו חורשין כל בית סאה (שהן נטיעותיהן) בשבילן ל׳ יום קודם לראש השנה ועד ראש השנה דהכי קי״ל ערב שביעית דהיינו שנה ששית הנכנסת בשביעית לא חורשין כלל כי אם שדה לבן עד הפסח ושדה אילן עד העצרת אבל שדה נטיעות שבחורות נינהו היו חורשין שלשים יום לפני ראש השנה כדכתיב בחריש ובקציר תשבות אם אינו ענין לשביעית עצמה שכבר נאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה וכו׳ שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור תנהו ענין לחריש ולקציר של שנה ששית הנכנסת לשביעית שאינו רשאי לקצור ולחרוש לצורך שביעית ולא בשביעית לצורך שמינית אבל הני נטיעות כדי שלא יתקלקלו היו חורשין עד ראש השנה שנכנסת שביעית:

עשר נטיעות מפוזרות בבית סאה – לארכו ולרחבו כולן בשוה יונקות מכל בית סאה וכולם צריך להם ומותר לחורשו ערב שביעית עד ראש השנה שהלכה למשה מסיני הוא ובית סאה חמשים אמה על חמשים אמה שחצר המשכן קרוי בית סאתים והוא מאה על חמשים.

הא דתנן עשר נטיעות מפוזרות לתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה. לאו למימרא דאי הוו פחות מעשר לתוך בית סאה אין חורשין אותן, דהא תנן שלשה אילנות לתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן, דאלמא שלשה נמי לכל בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה דשדה אילן מיקרי. אלא האי דקתני עשר נטיעות למימרא דאי הוו יתר מעשר לתוך בית סאה לא מיקרי שדה אילן ואין חורשין בית סאה בשבילן, כיון דכל חד מיניהו לא שביק ליה רוחא כדי חיותיהו הויא להו כעצים, והוה ליה אותו בית סאה כשדה לבן שאין חורשין בערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה, והיינו טעמא דחורשין בערב שביעית שדה אילן עד ראש השנה משום דאי לא חרשי לה פסדי לגמרי.

ויש לפרש דהא דקתני עשר נטיעות לתוך בית סאה חורשין וכו׳, דעשר דוקא, אבל פחות מעשר לתוך בית סאה מפוזרים נינהו ולא מקריא אותה בית סאה שדה אילן. ואי קשיא לך הא דתנן שלשה אילנות לתוך בית סאה, דשמעת מינה דשלשה אילנות נמי לתוך בית סאה שדה אילן מיקרי. התם אילנות הכא נטיעות, דאילנות כיון דגדולים נינהו תלתא ינקי לכולה בית סאה כדעולא והוה ליה שדה אילן, אבל נטיעות כיון דקטנות נינהו עשר הוא דינקי לכולה בית סאה והוה ליה שדה אילן, פחות מעשר לא ינקי לכוליה בית סאה והוה ליה שדה לבן דהא מפוזרים נינהו ואין חורשין אותה עד ראש השנה. וזה הפי׳ הוא הנכון:

עשר נטיעות המפוזרות כו׳ – בסוכה (דף לד.) אמר עשר נטיעות וערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני ודוקא עשר לתוך בית סאה אבל פחות אין צריכין חרישה כל כך וכן נמי אם היו בבית סאה יותר מעשר נטיעות אין חורשין לפי שעומדין ליעקר.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לעולא הא [שיעור זה]? אילימא מדתנן [אם תאמר ממה ששנינו במשנה]: עשר נטיעות (אילנות צעירים) המפוזרות בתוך שטח של בית סאה, חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה של שנת שביעית. שאף שאסור לחרוש קרקע אחרת לפני שביעית (שלא יהא כמכין לעבודת האדמה באותה שנה), לשם קיום האילנות הצעירים הותר לו.

The Gemara asks: From where does Ulla derive that measurement? If we say it is from that which we learned in a mishna (Shevi’it 1:6), this is problematic. That mishna teaches: If there were ten saplings scattered in a beit se’a, one may plow the entire beit se’a for their sake until Rosh HaShana of the Sabbatical Year. Although it is prohibited to plow other land in the time leading into the Sabbatical Year, to avoid the appearance of preparing to work the ground in that year, it is permitted to do so for the purpose of sustaining these young trees.

עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מיגשתוספותראב״דרמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל

(10) כַּמָּה הָווּ לְהוּ תְּרֵי אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה גַּרְמִידֵי לְכׇל חַד וְחַד כַּמָּה מָטֵי לֵיהּ מָאתַן וְחַמְשִׁין הָא לָא הָוֵי דְּעוּלָּא.

The Gemara calculates: How much is the area of a beit se’a? It is 2,500 square cubits. And how much area is allocated for each and every one of the ten trees? It is 250 square cubits. This is not the distance that Ulla taught. An area of sixteen cubits to each side of the tree is a square of thirty-two by thirty-two cubits, or 1,024 square cubits, which is much larger than 250.

רי״ףרש״יראב״דרמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כמה הוי להו – בית סאה כי עבדת להו רצועה של אמה רוחב.

תרי אלפים וחמש מאה גרמידי – שהרי יש כאן נ׳ רצועות של חמשים אמה ועולות לאלפים וחמש מאות אמה חלוק אותן לעשר אילנות תמצא צירוף קרקע יניקת כל אילן ואילן בין הכל מאתן וחמשין אמה אורך באמה רוחב.

הא לא הוי כדעולא – דשיעור עולא נפיש דאמר דאילן יונק שש עשרה לכל צד הרי ל״ב על ל״ב עשה מהן רצועה אחת של אמה רוחב כאשר עשית מבית סאה תמצאנה של אלף וכ״ד אמה שהרי יש כאן שלשים ושתים רצועות כל אחת ואחת ל״ב אמה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונעשה חשבון: כמה הוו להו [הוא] השטח של בית סאה? — תרי אלפין וחמש מאה גרמידי [אלפיים וחמש מאות אמות מרובעות]. לכל חד וחד [אחד ואחד] מן האילנות כמה מטי ליה [מגיע לו], מה השטח שהוא זקוק לו — מאתן וחמשין [מאתיים וחמישים אמות מרובעות], אם כן הא לא הוי [הרי אין זה] המרחק ששנה עולא, שהרי שטח של שש עשרה אמה לכל צד של האילן, שהוא ריבוע של שלושים ושתים אמה על שלושים ושתים אמה (אלף ועשרים וארבע אמות רבועות), גדול הרבה יותר ממאתיים וחמישים!

The Gemara calculates: How much is the area of a beit se’a? It is 2,500 square cubits. And how much area is allocated for each and every one of the ten trees? It is 250 square cubits. This is not the distance that Ulla taught. An area of sixteen cubits to each side of the tree is a square of thirty-two by thirty-two cubits, or 1,024 square cubits, which is much larger than 250.

רי״ףרש״יראב״דרמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל

(11) וְאֶלָּא מִדִּתְנַן ^השְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת שֶׁל ג׳שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין וְחוֹרְשִׁין כׇּל

But rather, Ulla derived this measurement from that which we learned in the following mishna (Shevi’it 1:5): If there were three large trees belonging to three different people in one beit se’a, these trees combine, and one may plow the entire

ה. רמב״ם הלכות שמיטה ויובל ג׳:ב׳

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״דרמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ה רמב״ם הלכות שמיטה ויובל ג׳:ב׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואלא מדתנן שלשה אילנות – גדולים שיונקים יותר מן הנטיעות ומפוזרין בבית סאה לארכו ולרחבו בשוה אע״פ שאינו של אדם אחד אלא של שלשה בני אדם מצטרפין להיות שדה אילן ולחרוש כל בית סאה בשבילן ערב שביעית עד עצרת כדין שדה אילן ואם לאו אין חורשין אלא כל אחד כדי צרכו דהיינו תחתיו וחוצה לו כמלא אורה וסלו והשאר הוי שדה הלבן ואין חורשין אותו אלא עד הפסח.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואלא יש לומר שלמד זאת מדתנן [ממה ששנינו במשנה]: שלשה אילנות גדולים אפילו היו של שלשה בני אדם — הרי אלו מצטרפין להיחשב שדה אילן לענין חריש בערב שביעית, וחורשין כל

But rather, Ulla derived this measurement from that which we learned in the following mishna (Shevi’it 1:5): If there were three large trees belonging to three different people in one beit se’a, these trees combine, and one may plow the entire

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״דרמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

בבא בתרא כו: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה בבא בתרא כו:, ר׳ חננאל בבא בתרא כו: – מהדורת הרב יקותיאל כהן, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד, רי"ף בבא בתרא כו: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום בבא בתרא כו:, רש"י בבא בתרא כו:, ר"י מיגש בבא בתרא כו: – מהדורת הרב יהושע פוליטנסקי והרב יעקב דהן, ברשותם האדיבה של המהדירים (כל הזכויות שמורות למהדירים), תוספות בבא בתרא כו:, ראב"ד בבא בתרא כו: – מהדורת נתנאל שפירא (עורך), 'שרידים מפירוש הראב"ד על מסכת בבא בתרא', נטועים יג (תשס"ה), עמ' 61–119, באדיבות הוצאת תבונות של המכללה האקדמית הרצוג. על הכנת המהדורה עמלו גם: צבי אונגר, אבי אסולין, שגיא אקשטיין, הלל אשכולי, אליעזר באומגרטן, דרור בונדי, יצחק בן דוד, אורי בריליאנט, יהודה גרנות, הרב יובל ואדעי, זיו זליגר, הרב יואל פרידמן, אביחי צור, איתי קצב. על הפירוש, ראו: ד"ר עוזי פוקס, 'מבוא לשרידים מפירוש הראב"ד על מסכת בבא בתרא', נטועים יג (תשס"ה), עמ' 53–60., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה בבא בתרא כו:, רמ"ה בבא בתרא כו:, רמב"ן בבא בתרא כו:, רשב"א בבא בתרא כו: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי בבא בתרא כו: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה בבא בתרא כו:, שיטה מקובצת בבא בתרא כו:, מהרש"א חידושי הלכות בבא בתרא כו:, גליון הש"ס לרע"א בבא בתרא כו:, פירוש הרב שטיינזלץ בבא בתרא כו:, אסופת מאמרים בבא בתרא כו:

Bava Batra 26b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Bava Batra 26b, R. Chananel Bava Batra 26b, Rif by Bavli Bava Batra 26b, Attributed to R. Gershom Bava Batra 26b, Rashi Bava Batra 26b, Ri MiGash Bava Batra 26b, Tosafot Bava Batra 26b, Raavad Bava Batra 26b, Tosefot Rid Third Recension Bava Batra 26b, Ramah Bava Batra 26b, Ramban Bava Batra 26b, Rashba Bava Batra 26b, Meiri Bava Batra 26b, Maharshal Chokhmat Shelomo Bava Batra 26b, Shitah Mekubetzet Bava Batra 26b, Maharsha Chidushei Halakhot Bava Batra 26b, Gilyon HaShas Bava Batra 26b, Steinsaltz Commentary Bava Batra 26b, Collected Articles Bava Batra 26b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון